מזרחי, ויקרא א׳:ב׳

2 אדם כי יקריב כשיקריב. פי' כשיארע שיקריב ובפר' שני דמסכת ביצה גבי ויעשה כמשפט כמשפט עולת נדבה פרש"י דבשל נדבה דבר הכתוב דכתיב אדם כי יקריב מכם משמע לכשירצה ויקריב וכמוהו כי ימצא בקרבך כי יקרא קן צפור כי תראה חמור כי תפגע שור אויבך שכלם מתפרשים כשיארע ואיננו כמו והיה כי יביאך כי תבאו אל הארץ כי בא סוס פרעה כי תרבו ופרית' בארץ שכולם מפורשים בלשון אשר שהוא לשון דהא כדפרש"י בסוף המקדש שהוא מורה על הודאי כמו שדרשו בספרי ובת"כ ומייתי לה בפרק קמא דקדושין כי תבאו אל הארץ עשו מצוה זו שבשבילה תבאו אל הארץ כלומר מפני שביאך ומפני שתבאו אל הארץ אתם זקוקים למצות הללו וכן כי בא סוס פרעה מפני שבא סוס פרעה וגו' לפיכך ותקח מרים וגו' כך פרש"י בשלהי גיטין וכך שנינו בת"כ אדם כי יקריב יכול גזירה ת"ל כי יקריב אינה אלא רשות אבל לא ידעתי מנ"ל לרז"ל לפרושי קרא דכי יקריב כמו כי ימצא בקרבך כי יקרא קן צפו' ודומיה' שהם מלשון אם עד שחייבו מזה שבקרבנות נדבה דבר הכתוב דילמא קרא דכי יקריב דומיא דכי יביאך וכי תבאו אל הארץ הוא שהן מלשון אשר שהוא לשון דהא וכאילו אמר מפני שהוא מחוייב שיקריב קרבן ליי' ראוי להודיע שלא יקריב רק מן הבקר או' מן הצאן אם הוא מן הבהמה או מן התורי' או מן בני היונה אם הוא מן העוף ושמא יש לומר דאי אפשר לפרשו כן מפני שאלה הלשונות של כי שמתפרשי' מלשון דהא שפירושו מפני אינן נופלות אלא על דברים שכבר נעשו או שכבר הבטיחם בהם כמו ביאתן לארץ שכבר הבטיחם בלכן אמור לבני ישראל וגו' והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב וכמו רבויים שכבר הבטיח לאברהם הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וליצחק והרבתי את זרעך ככוכבי השמים וליעקב והיה זרעך כעפר הארץ מפני שהבטיח בהם שייך לומר מפני שיביאך ומפני שתבאו אל הארץ כאשר דבר לכם אתם זקוקים למצות הללו וכן ברבויי' מפני שכבר הבטיח' שייך לומר מפני שתרבו ופרית' בארץ כמו שהבטיחכם וכן גבי סוס פרעה שכבר בא בים הוא ורוכבו ופרשיו וישב יי' עליהם את מי הים שייך ביה לומר מפני שבא סוס פרעה וגו' לפיכך ותקח מרי' אבל הקרבנות שלא הוזכרו קודם זה בשום מקום איך יתכן לומר מפני שיקריב קרבן ליי' שפירושו מפני שהזהרתי אתכם להקריב קרבן ליי' ואם כן עכ"ל שאין פירוש כי יקריב אלא דומיא דכי יקרא קן צפור כי תראה חמור כי תפגע שור אויבך שפירושו כשיארע אף כאן כי יקריב כשיארע שיקריב שהוא מורה על הרשות ולא על החובה ולכן אמרו רז"ל שבקרבנו' נדבה הכתוב מדבר:

3 אדם למה נאמר. דהוה ליה למימר איש כי יקריב כמו כל איש אשר יהיה בו מום או איש אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד ואיש כי יאכל קדש בשגגה איש אמו ואביו תיראו איש איש אל כל שאר בשרו וכן דרז"ל בת"כ בפסוק אדם כי יהיה בעור בשרו וגו':

4 מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל. בויקר' רבה אבל בת"כ דורש אדם לרבות את הגרים דלא תימא בני ישראל כמשמעו למעוטי גרים השתא דאתא אדם לרבות את הגרים עכ"ל דפי' בני ישראל מקבלי ברית בישראל שגם הגרים בכלל ומכאן למדו שבכל מקום שנאמר דבר אל בני ישראל אף הגרים בכלל. ואם תאמר מ"ל לרז"ל לומר אדם לרבות את הגרי' ופירוש בני ישראל מקבלי ברית בישראל דילמ' פירוש בני ישראל כמשמעו למעוטי גרים שאינם מבני ישראל ואדם לרבות את המומרים דלא תימא פירוש בני ישראל מקבלי ברית בישראל למעוטי מומרים י"ל עליך אמר קרא מכם ישראלים כמוכם לאפוקי מומרים אבל למעט את הגזול נפקא ליה מקרא דשונא גזל בעולה כדאיתא בפרק לולב הגזול א"נ מדאמר מר קרבנו למעט את הגזול כדאיתא בת"כ ובפרק מרובה והא דתני' בפרק הגוזל בתרא הגנב והגזלן והאנס הקדשן הקדש היינו שאסור ליהנות ממנו דהא דמעט רחמנא את הגזול היינו שאינו עולה לרצון לא לבעלים הראשונים לפי שאינו ברשותו ולא לבעלים השניי' לפני ייאוש לפי שאינו שלו כדאמר רבי יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלי' שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו ולא אחר ייאוש נמי למ"ד ייאוש כדי לא קני לפי שאינו שלו ולמ"ד קני לפי שהיא מצוה הבאה בעבירה כדרבי יוחנן דאמר רבי יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי בפ' לולב הגזול והבאתם גזול את הפסח ואת החולה וגו' גזול דומיא דפסח מה פסח דלית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא לא שנא לפני ייאוש ול"ש לאחר ייאוש בשלמא לפני ייאוש לכם אמר רחמנא והאי לאו דידיה היא אלא לאחר ייאוש הא קנייה אלא לאו משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה וכתיב שונא גזל בעולה ואם תאמר אי הכי הא דתנן בפרק הנזקין ועל חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפר' במאי מוקמת לה כבר תרצו בזה בגמרא אמר עולא דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה אינה מתכפרת מ"ט ייאוש כדי לא קני ומה טעמא אמרו מכפר' שלא יהו הכהני' עצבי' שאכלו חולין שנשחטו בעזר' שהן אסורי' ונמצא מזבח בטל שנמנעין מלעבוד עוד עבודה וזהו ששנינו מפני תקון המזבח ואם תאמר היאך התנו ב"ד לעקור דבר מן התורה לפטור את זה מחטאת שהוא חייב בה כבר הקשה זה רש"י ז"ל ותרץ שב ואל תעשה שאני דהא לא מיעקר בידים הוא אי נמי יש לומר הא דמיעט רחמנא גזול היינו קודם ייאוש ולא בגזל בהמת חולין דאם כן למה לי קרא פשיטא כדפריך במרובה אלא כי אצטריך קרא לאשמועינן היכא דגזל קרבן דחברי' דאינו עולה לו לרצון וההיא דהגנב והגזלן דהקדשן הקדש בגזל בהמת חולין והקדישו לאחר ייאוש מיירי דקסבר יאוש כדי קני ומשום מצוה הבא בעבירה אין לפוסלו אע"פ שהוא שנאו כדכתיב שונא גזל בעולה והא דתנן ועל חטא' הגזולה שלא נודעה לרבי' שהיא מכפר' דמשמע הא נודעה לרבים אינה מכפרת כבר תירץ בזה ר' יהודה דבר תורה בין נודעה בין לא נודעה מכפרת ומה טעם אמרו נודעה אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות והה"נ עולה גזולה אלא לא מבעיא קאמר לא מבעיא עולה דכליל היא ויאמרו מזבח אוכל גזלות הוא אלא אפילו חטאת נמי דחלבי דם לחודיה הוא דסליק לגבי מזבח ואידך כהנים הוא דקא אכלי ליה אפילו הכי גזור רבנן שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות וא"ת הא דגזל קרבן דחבריה באי זה קרבן קמיירי אי בחטאת אפי' הוא עצמו אם אוכל חלב אתמול והפריש קרבן אינו מתכפר באותו קרבן על חלב שאכל היום וכ"ש בגזל חטאת חבירו ואי בעולה ושלמים מאי אירייא גזול אפילו מכרו לו אינו עולה לו לרצון דהא אמרינן בפסחים המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום כבר תרצו התוספו' בזה דמיירי בפסח שיכול לימנות עם אחרים על פסח ולמכור את שלו כדמוכח בפסחי' ואע"ג דבהאי קרא עולה הוא דכתיב מצינן לפרושי ליה בקרבן פסח באם אינו עניין לשאר קדשים ולזה הפי' האחרון נטה הרמב"ם ז"ל וכתב בהלכו' אסורי מזבח בפרק חמישי הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקב"ה שונאו שנאמר שונא גזל בעולה ואינו צריך לומר שאינו מתקבל ואם נתיאשו הבעלים הקרבן כשר ואפי' היה חטאת שהכהני' אוכלים את בשרה ומפני תקנת מזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים אינה מכפרת אע"פ שנתיאשו הבעלים שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות וכן העולה וקצת מפרשי' פירשו דההיא דהקדשן הקדש מיירי בדיעבד וההיא דקרבנו למעוטי את הגזול מיירי בלכתחלה וטעות הוא בידם דכל מיעוטא בכל מקום לעכוב' הוא:

5 הבהמה יכול החיה בכלל ת"ל בקר וצאן. ובת"כ יכול אף החיה שהיא קרויה בהמה שנאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה ת"ל בקר וצאן כלומר אלו היתה כאן החיה בכלל בהמה לא היה לו לכתוב מן הבקר ומן הצאן דסתם בהמה בקר וצאן הוא השתא דכתי' מן הבהמה והדר בקר וצאן הוה ליה כלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט בקר וצאן אין מידי אחריני לא:

6 מן הבהמה ולא כולה להוציא את הרובע ואת הנרבע. בת"כ ומייתי לה בתמורה בפרק כל האסורין פי' רובע ונרבע ע"י אדם שאז הבהמה היא בהריגה כדכתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרוגו ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה והרגת את האשה ואת הבהמה וכיון שנעברה בה עבירה פסולה להקרבה וקשה למה לי מיעוטא דמן הבהמה תיפוק לי מק"ו ומה בעל מום שלא נעברה בו עבירה פסול לגבי מזבח רובע ונרבע שנעבר' בו עבירה אינו דין שיהא פסול לגבי מזבח וליכ' למימ' חורש בשו' ובחמור יוכיח שנעבדה בהן עביר' ומותרין לגבוה כדנפק' לן בסוטה בפ' עגלה ערופה מאשר לא עובד בה עבודה פוסלת בעגלה ואין עבודה פוסלת בקדשים דאיכא למיפרך מה לחורש בשור ובחמור שכן אין בהן חיוב מיתה תאמר ברובע ונרבע שיש בהם חיוב מיתה וליכא למימר דהא דאיצטריך קרא למעט רובע ונרבע היינו על פי עד א' או ע"פ הבעלים שאין בהן חיוב מיתה כדתנן בפרק קמא דסנהדרין הרובע והנרבע בעשרים ושלשה שנ' והרגת את האשה ואת הבהמה ואומר ואת הבהמה תהרוגו שור הנסקל בעשרי' וג' שנ' השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור ומכיון שהקישו הכתוב למדנו שכמו שמיתת הבעלים בעשרים ושלשה ועל פי שנים עדים אף מיתת השור בכ"ג ועל פי שנים עדים אבל לא על פי עד אחד או על פי הבעלים דאיכא לאקשוי' תיפוק לי מק"ו מבעל מום ומה בעל מום שאין יעידת שני עדי' פוסלתו באכילה דבעל מום לא נפסל אלא לגבוה עד א' פוסלתו להקרבה כגון שאמר לו עד א' לבעל הבהמה בעל מום הוא ושתיק כדמשמע בפ' האומר שכיון שאמ' חכם מום קבוע הוא פסול להקרבה רובע ונרבע שהעדאת שני עדים פוסלתו באכילה שהרי בסקילה הוא ואפילו קדם ושחטו אסור באכילה כדנפקא לן בפר' קמא מקרא דסקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו אינו דין שהעדא' עד אחד פוסלתו בהקרבה כבר הקשו זה בברית' בתור' כהנים ומייתי ליה בתמורה בפ' כל האסורין ותרצו משו' דאיכא למימר מעיקר' דדינא פירכא מה לבעל מום שכן מומו גלוי תאמר ברובע ונרבע שאין מומו גלוי הואיל ואין מומו גלוי יהא כשר לגבי מזבח תלמוד לומר מן הבהמה להוציא רובע ונרבע והשתא דאוקימנא מיעוטא דמן הבהמה ברובע ונרבע על פי עד א' שאין בו חיוב מיתה תו ליכא לאקשויי למה לי מיעוטא תיפוק לי דאם להדיוט אסור כדנפק' לן מקרא דסקול יסקל ולא יאכל את בשרו כגון שקדם ושחטו אלמא כל שהוא מחוייב מיתה אם קדם ושחטו אסור כ"ש לגבוה דמי איכא מידי דלהדיוט אסור ולגבו' שרי משום דרובע ונרבע על פי עד אח' או ע"פ הבעלים אין בו חיוב מיתה ומותר להדיוט גם ליכא לאקשויי הא דפריך בבכורות בפרק אלו מומין רובע ונרבע בני קטלא נינהו ואיך יהיו נקרבין דהני לאו בני קטלא נינהו וכך תרצו לה בבכורות ואע"ג דהוה מצי לתרוצי כגון שקדם והקריבו דומיא דקדם ושחטו דבני קטלא ניחא להו לתרוצי דלאו בני קטלא נינהו כי היכי דלתרוצי גם הקושיא הראשונ':

7 מן הבקר להוציא את הנעבד. ואם תאמר למה לי קרא תיפוק לי מק"ו ומה אתנן זונה ומחיר כלב שצפוייהן שצפה עליהן לאחר שנתנו לה מותרין לעשות מהן רקועין למזבח דהתורה לא אסרה אלא אתנן ומחיר אפי' הכי הן עצמן אסורין למזבח הנעבד לעבודת כוכבים שצפויו אסו' לעשות ממנו רקועין למזבח כדכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך אפי' צופהו אח' שעבדו וכ"ש לגבוה דמי איכא מידי דלהדיוט אסור ולגבוה שרי אינו דין שיהא הוא עצמו אסור לגבוה כבר תרצו על זה בת"כ ומייתי לה בפרק כל האסורין דלאו דלא תחמוד כסף וזהב עליהם בנעבד שאין בו רוח חיים קמיירי שהוא וצפויו אסורין אפילו להדיוט אבל נעבד שיש בו רוח חיים שהוא עצמו מותר להדיוט ולית ביה לא משום נעבד לעבודת כוכבים ולא משום מוקצה לתקרובת עבודת כוכבים כדאיתא בתמורה בפרק כל האסורין דאי אסירי למה לי קרא למעט נעבד ומוקצה הא ממשקה ישראל כתיב צפויו ג"כ מות' ואפי' לגבוה אע"פ שאין בצפויו רוח חיים לפיכך נכתב מן הבהמה להוציא החי הנעבד שיהא אסור לגבוה וכיון שהוא אסור לגבוה צפויו נמי אסור ואם תאמר מנ"ל לרז"ל למעט מקרא דמן הבהמה רובע ונרבע ומקר' דמן הבקר נעבד לעבודת כוכבים ולא ההיפך כבר תרצו בזה בפרק כל האסורין דהתם מענינא דקר' והתם מענינא דקר' גבי בהמה דכתיב ביה רביעה ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת דרשי מיניה להוצי' רובע ונרבע וגבי בקר דכתיב ביה עבודת כוכבים וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב דרשו מיניה להוציא את הנעבד לעבודת כוכבים ואם תאמר למה נכתבו שני מיעוטי דמן הבהמה מן הבקר לכתוב חד מינייהו וליתי אידך מיניה במה מצינו כבר תרצו בזה בת"כ ובפרק כל האסורין דיש בנרבע מה שאין בנעב' ויש בנעבד מה שאין בנרבע שהנרבע בין אם היתה הבהמה של רובע' בין אם היתה של אחרי' הרי היא אסורה והנעבד אינו אסור רק בשלו אבל בשל אחרים מותר והנעבד צפויו אסור והנרבע צפויו מותר וכיון שכן אי כתב מן הבהמה לחודיה שמובן מעניינא דקרא שבא למעט את הרובע והנרבע לא מצי גמור נעבד מיניה דמה לנרבע שאסור בין בשלו בין בשל אחרים תאמר בנעבד שאינו אסור אלא בשלו ואי כתב מן הבקר לחודיה שמובן מעניינא דקרא שבא למעט את הנעבד לא מצי גמיר נרבע מיניה דמה לנעבד שכן צפויו נמי אסור תאמר בנרבע שאין צפויו אסור לפיכך נכתבו שניהם אך קשה כיון שיש בזה מה שאין בזה ובזה מה שאין בזה אם כן הוו להו כמו שקולין ובמיעוט אחד סתם די למעט את שניהם דהי מנייהו מפקת הרי שקולין הן ויבאו שניהם ואע"ג דאי כתב מיעוט' דמן הבהמה הוה מוקמינן ליה בנרבע ואי כתב מיעוטא דמן הבקר הוה מוקמינן ליה בנעבד התם מעניינא דקרא והתם מעניינא דקרא כדלעיל ואין כאן מיעוט סתם דלשתמעין מיניה תרוייהו אין זה אלא כשנכתבו שניהם שאז על דרך צחות בעלמא בחרו לפרש כל אחד מעניינא דקרא אבל אלו לא נכתב אלא האחד לבדו הוי מיעוט סתם והוא סובל למעט את זה או את זה או את שניהם יש לומר דמההוא טעמא גופה דקתני בבריתא שיש בנרבע מה שאין בנעבד ובנעבד מה שאין בנרבע ולא מצי גמור חד מחבריה שמעינן נמי שבמיעוט אחד אינו די למעט את שניהם על דרך שקולין הן ויבאו שניהם משום דאי הוה מצינן למימר כיון שיש בזה מה שאין בזה ובזה מה שאין בזה הוו להו כמו שקולין מהו זה שתרצו בפרק כל האסורין ובתורת כהנים גבי לכתוב חד מנייהו וליתי אידך מיניה ואמרו מפני שיש בזה מה שאין בזה ויש בזה מה שאין בזה אכתי לכתוב חד מנייהו וניתי אידך מחבריה כיון שהן שקולין אלא עכ"ל דהכא קאמר כיון שיש בזה מה שאין באחר ויש באחר מה שאין בזה אינם כשקולין ולא מצי גמר חד מחבריה ואם כן לא סגי במיעוטא חדא למעט את שניהם:

8 מן הצאן להוציא את המוקצה. בת"כ ותמורה בפרק כל האסורין ומיירי כשהביאו לפני עבודת כוכבים לשם תקרובת אפי' לא עשה ממנו כעין עבודה אבל אם אמר איל זה אני מקצה אותו לתקרובת עבודת כוכבים ועדיין לא הביאה לפניו לא נאסרה לגבוה כדתניא בפרק ג' דעבודת כוכבים האומר בית זה לעבודת כוכבים כוס זה לעבודת כוכבים לא אמר כלום שאין הקדש לעבודת כוכבים ופי' רש"י שאין הקדש לעבודת כוכבים באמירה עד שיביאנו לפניה לתקרובת ובפרק כל האסורין נמי אמר רבי יוחנן אין המוקצה אסור לגבוה עד שימסרוהו לידם ויאכילוהו כרשיני עבודת כוכבים שמפטמי' אותו לצרכו אבל באמיר' לבדה לא ומשום דמוקצה קיל מהנעבד שהנעבד אסור בין קודם שהקדישו לגבוה בין אחר שהקדישו והמקוצה דוקא קודם שהקדישו והנעבד הוא ומה שעליו אסורין והמוקצה דוקא הוא אבל שעליו מותר לפיכך הוצרך הכתו' לכתו' מיעוט אחר לזה משום דלא מצי גמיר לא מנעבד ולא מרובע ונרבע מפני שהם יותר חמורים מן המוקצה:

9 ומן הצאן להוציא את הנוגח שהמית. בת"כ ובפרק כל האסורין פי' כשהמית אדם שיש בו חיוב מיתה אבל אם המית בהמה הואיל ואין בו חיוב מיתה כשר שהוי"ו בכל מקום מוסיף על ענין ראשון וכיון שהוי"ו הזה מחובר עם מן המיעו' של מן הצאן הרי היא מוסיף מיעוט אחר על המיעוט הראשון לומר שלא המוקצה בלבד בא למעט אלא אף הנוגח שהמית אדם וא"ת בשלמ' מוקצה אצטריך למעוטיה משום דקיל מרובע ונרבע ונעבד אלא נוגח שהמי' אדם למה לי קרא למעוטי תיתי במה מצינו מרובע ונרבע ונעב' שהוא בר קטלא ואסור אף אני אביא נוגח שהמית אדם שהוא בר קטלא שהוא אסור כבר תרצו בזה בת"כ ובפר' כל האסורין שיש בנוג' מה שאין ברובע ויש ברובע מה שאין בנוגח שהרובע והנרבע עשה בהם אונס כרצון שהרוב' לא שייך בזה אונס שאין קשוי אלא לדעת ולא משכחת לה אלא שנתכוון לבהמה אחרת ובתוך קשוייה אנסתו האש' והביאתו עלי' ורבעה דכה"ג אמרו ביבמות בעניינא דיבמה והנרבע כבר חייב עליו הכתוב הריגה בין ברצון בין שלא ברצון כדכתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמ' מות יומת ואת הבהמה תהרוגו וסתם בהמה אינ' נרבעת ברצונה משא"כ בנוג' שלא עשה בו אונס כרצון דכתיב כי יגח מעצמו ולא שיגיחוהו אחרים כדאיתא בפרק שור שנגח ד' וה' שורים והנוג' משלם את הכופר לאח' מיתה כדכתיב אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו מש"כ רובע שאם מתה האש' ברביעתו אין בעל הבהמה משלם כופר משום דקר' כוונתו להזיק ורביע' אין כונתו רק להנאת עצמו כדמפר' רבא בפרק שור שנג' ארבעה וחמשה שורים:

10 כשהוא אומר למטה מן הענין מן הבקר שאין ת"ל להוציא את הטרפה. פי' שהיה לומר אם עולה קרבנו בקר זכר תמים יקריבנו מאי מן הבקר אם להודיענו מקצתו ולא כולו להוציא את הטרפה הא לעיל מיניה כתיב מן הבקר מקצתו ולא כולו אלא להוציא את הטרפ' כדאיתא בת"כ ובתמור' פרק כל האסורין והאי טרפה בהוקדש' ואח"כ נטרפה קמיירי דאי בנטרפה ואח"כ הוקדשה למה לי קרא למעוטי לגבוה הא ממשקה ישר' כתי' דמשמע מן המותר לישראל ולא מן האסור לישראל וכיון דטרפה אסורה לישראל אסורה לגבוה והכי מפר' לה בהדיא בפרק כל האסורין וא"ת נימא האי מיעוטא דמן הבקר בתרא למעוטי הוקדש ואח"כ הוקצה אבל הוקדש ואח"כ נטרף לא י"ל דהוקדש ואח"כ הוקצה לא צריך קרא למעוטי' דהא כיון דהוקדש לאו דידיה הוא ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו ולהוקדש ואח"כ נעבד או נרבע או רבע או נגח והמית נמי לא צריך קרא למעוטינהו דהא אסור' בידייהו משום שנעבדה בהו עבירה הוא מ"ל קוד' שהוקדשו מ"ל לאחר שהוקדשו ואם כן עכ"ל דהאי מיעוטא למעוטי הוקדש ואחר כך נטרף הוא דאתא ואם תאמר הוקדש ואחר כך נטרף נמי למה לי קרא למעוטיה הא כתיב וכל מעש' בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט ותניא בת"כ אשר יעבור פרט לטרפה שאינה עוברת כגון אם נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה דאינה חיה וטרפ' והה"נ לשאר טרפות ולשאר הקדשו' ועכ"ל שבהוקדשה ואח"כ בטרפה קמייריי דאי בנטרפ' ואח"כ הוקדשה ממשקה ישראל נפקא מן המותר לישראל ולא מן האסור לישראל כבר תרצו בגמרא בפרק כל האסורין דאי מהתם ה"א ה"מ היכ' דלא היתה לה שעת הכושר כגון שנולדה טרפה מהבטן אבל היתה לה שעת הכושר שיצאת לאויר העולם בכשרות ואח"כ נטרפה אימ' תשתרי לגבוה קמ"ל וא"כ כל הני מיעוטי דממשק' ישראל ודכל אשר יעבור תחת השבט ומיעוטא דמן הבקר דמימעט טרפה מנייהו מצרך צריכי דאי ממשקה ישראל ה"א כשנולדה טרפה מן הבטן דומיא דערלה וכלאי הכרם דכתיבי בההוא קרא דברישיה דההוא קרא כתיב מן הצאן מן המאתי' ואמרינן בפסחים בפרק אלו עוברין מן המותר שבמאתים דאנסכים קאי וקאמרינן הביאו נסכים מן המאתים שישתיירו בבור היין מכאן לערלה שבטלה במאתים דאי לאו אסור מעורב בו אמאי אצטריך מאתים וכי היכי דערלה לא הית' לה שעת הכושר ה"נ לטרפה דממעטי ממשק' ישראל באם לא היתה לה שעת הכושר אבל טרפה שהיתה לה שעת הכושר כגון שנטרפה לאחר שיצאת לאויר העולם אימא לא אתא קרא דכל אשר יעבור תחת השבט למעט גם את הטרפה שהיתה לה שעת הכושר כבר תרצו בגמ' בפרק כל האסורין דאנסכים קאי וקאמרינן הביאו נסכים עליו מן המאתים שישתיירו בבור היין מכאן לערלה שבטלה במאתים דאי לאו אסור מעורב בו אמאי אצטריך מאתים ואם כן אכתי למה לי קרא למעוטיה הא כתיב וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט ותניא בת"כ אשר יעבור פרט לטרפה שאינה עוברת כגון אם נחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה דאינה חיה וטרפה והה"נ לשאר טרפות ולשאר הקדשות דאי מהתם ה"א ה"מ היכא דלא היתה לה שע' הכושר כגון שנולדה טרפה מהבטן אבל היתה לה שעת הכושר שיצאת לאויר העולם בכשרות ואח"כ נטרפה אימא תשתרי לגבוה קמ"ל והכי פירוש' דאצטריכו כל הני תלתא מיעוטי למעוטי טרפה דאי ממיעוטי דמשקה ישראל ה"א הני מילי כשנולדה טרפה מן הבשן דומיא דערלה וכלאי הכר' דכתיבי בההוא קרא דברישיה דההוא קרא כתיב מן הצאן מן המאתים ואמרינן בפסחים בפ' אלו עוברין מן המותר שבמאתים וכי היכי דערלה לא הית' לה שעת הכושר הוא הדין נמי לטרפה דממעטי ממשקה ישר' לא היתה לה שעת הכושר אבל טרפה שהיתה לה שעת הכושר כגון שנטרפ' לאחר שיצאת לאויר העולם אימא לא לפיכך אתא מיעוטא דכל אשר יעבור חחת השבט ואי מהנהו תרי קראי ה"א ה"מ כשנטרפה ואח"כ הוקדש' אבל הוקדשה ואח"כ נטרפה לא קמ"ל מן הבקר למעט גם את הטרפה שהוקדש' ואח"כ נטרפה והכי איתא בהדיא במנחות פ"ק דכל הני מיעוטי דטרפה מצרך צריכי דאי ממשקה ישראל ה"א למעוטי היכא דלא היתה לה שעת הכושר דומיא דערלה וכלאי הכרם אבל היתה לה שעת הכושר אימא תתכשר כתב רחמנא כל אשר יעבור ואי כתב רחמנא כל אשר יעבור הוה אמינא למעוטי היכא דנערפה ולבסוף הוקדשה אבל הוקדשה ולבסוף נטרפה דבעידנא דאקדשה חזיא אימא תתכשר צריכי וא"ת אכתי למה לי האי מעוטא תיפוק לי מקל וחומר ומה בעל מום שמותר להדיוט פסול לגבוה אף כשהוקדש ואחר כך הומם טרפה שאסורה להדיוט אינו דין שתפסל לגבוה אף בשהוקדש ואחר כך נטרף וכי תימא חלב ודם יוכיחו שאסורים להדיוט וכשרין לגבוה אף אני אביא טרפה אע"פ שאסורה להדיוט תהא כשרה לגבוה איכא למפרך מה לחלב ודם שהן באין מכח בהמה כשרה תאמר בטרפה שכולה אסורה וכי תימא מליקת העוף תוכיח שכולה אסורה וכשרה לגבוה איכא למיפרך מה למליקת העוף שכן קדושתה הבאה לה על ידי מליקתה היא האוסרת אותה להדיוט ודין הוא שתהא ראויה לגבוה אף על פי שאוסרתה להדיוט תאמר בטרפה שאין קדושתה אוסרתה להדיוט אלא טרפות' הוא האוסרתה להדיוט וכיון שכן איך תהיה ראויה לגבוה כבר תרצו בת"כ הא אם השבת כשהוא אומר למטה מן הבקר שאין ת"ל להוציא את הטרפ' פי' אם תמצא שום תשובה להתיר הטרפה לגבוה אז יש לי להשיב כשהוא אומר מן הבקר כו' ובמנחות ת"ק מפרש מאי ואם השבת משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא מהיכא קא מיתת לה מב"מ מה לבעל מום שכן מומו ניכר תאמר בטרפה שאין מומה ניכר שיש בערפה שאין מומה ניכר כגון בבני מעים:

11 תקריבו מלמד ששנים מתנדבין עולה בשותפות קרבנכם מלמד שהיא באה נדבות צבור היא עולת קיץ המזבח הבאה מן המותרות. דאל"כ יקריב את קרבנו מיבעי ליה כדכתיב ברישיה דקרא והא דנקט שנים מתנדבין לאו דוקא אלא הוא הדין נמי עשרה או מאה או אלף שנשתתפו בה עולת השותפין היא קרויה דמה בין שנים המשתתפין ובין עשרה או מאה או אלף המשתתפין בה כל עוד שלא נשתתפו בה כל ישראל דין קרבן יחיד יש בה אבל כשנשתתפו בה כל ישראל כגון עולת קיץ המזבח הבאה מן המותרות של חצאי שקלים כגון מותר תרומות הלשכה ומותר תרומת שירי הלשכה שנותרו מקרבנות צבור שתנאי בית דין על כל המותרות שיקריבו עולת בהמה ואלו העולות נקראין קיץ למזבח כי אלו הן קרבן צבור מפני שיד כל ישראל שוה בהן וכל ישראל משותפין בה ודין קרבן צבור יש בכל אחת מהן ומה בין קרבן יחיד לקרבן צבור קרבן יחיד טעונה סמיכה ואם נשתתפו בה הרבה כולם טעונים סמיכה זה אחר זה וקרבן צבור אינה טעונה סמיכה כדתניא במנחות בפר' שתי מדות כל קרבנות הצבור אין בהן סמיכ' חוץ מן הפר הבא על כל המצות ושעיר המשתלח רבי שמעון אומר אף שעיר עבודת כוכבים וכל קרבנות היחיד טעונין סמיכה חוץ מן הבכור והמעשר והפסח ומפני שדין עולת נדבה שנשתתפו בה רבים אינו כדין עולת נדבת צבור לפיכך הוצרכו שני רבויים הללו תקריבו וקרבנכם חד לעולת נדבת רבים וחד לעולת נדבת צבור דאי לאו שני רבויים הללו ה"א אדם כי יקריב מכם כתיב לשון יחיד לומר שאין עולת נדבה באה אלא מן היחיד קמ"ל תקריבו לומר שעולת נדבה באה אף מן הרבים ואי לאו קרבנכם ה"א דוקא עולת נדבת רבים שגם היא דינה כשל יחיד אבל עולת נדבת צבור שאין דינה כשל יחיד אימא לא קמ"ל קרבנכם לומר שעולת נדבת צבור באה אף מן הצבור ומשכחת לה כגון בעולת קיץ המזבח הבאה מן המותרו' וא"ת למה לי רבוייא דקרבנכם תפוק לי מק"ו ומה יחיד שאינו מביא עולת חובה בכל יום מביא עולת הבהמה נדבת צבור שמביא עולת חובה בכל יום אינו דין שמביא עולת נדב' וכי תימא מה ליחיד שכן מביא מנח' נדבה כדדרשו בת"כ תקריב יכול גזירה ת"ל כי תקריב רשות ולא חובה תאמר בצבו' שאינו מביא מנחת נדבה כדדרשו בת"כ מנפש יחיד מביא מנחת נדבה ואין צבור מביא מנח' נדבה איכא למימר שותפין יוכיחו שאינ' מביאין מנחת נדבה כדדרשו בת"כ מקרבנו דמנחה יחיד מביא מנחת נדבה ואין שותפין מביאים מנח' נדבה ואפי' הכי מביאין עולת נדבה אף אני אביא צבור אע"פ שאינו מביא מנח' נדבה מביא עולת נדבה וכי תימא מה לשותפין שכן מביאין עולת העוף נדבה כדדרשו בת"כ מוהקריב מלמד שהי' באה נדבת שנים תאמר בצבור שאינו מביא עולת העוף נדבה כדדרשו בת"כ מקרבנו דעוף שאין צבור מביא עוף איכא למימ' שהצבור שאינו מביא עולת העוף נדבה הוא מפני שאינו מביאו לחובה כדדרשו בתור' כהנים מקרבנו דעוף שאין צבור מביא עוף כלל לא רשות ולא חובה אבל עולת בהמה שהצבור מביאה לחובה כגון תמידין ומוספין דין הוא שיביאנו אף לנדבה כבר תרצו בת"כ משום דאיכא למימר מנחה תוכיח שאף על פי שהצבור מביאה לחובה כגון מנח' תמידין ומנח' העומר ושתי הלחם אינה מביאה נדבה כדלעיל אף אני אביא עולת בהמה אע"פ שהצבור מביאה לחובה לא יביאנה לנדבה לפיכך נאמר קרבנכם ללמד שהי' באה נדבת צבור: